למה גברים עדיין מכורים לשעוני יוקרה

איך קרה שהגאדג'ט היחיד כמעט ששרד את העידן הדיגיטלי הוא שעון היד היוקרתי, ומה זה אומר על הצורך של בני אדם בשליטה

1. עוד לא נולד השעון שיכול לעצור את הזמן

פעם בשנה, למשך שמונה ימים, בזל נהפכת למרכז עולם השעונים. מארגני היריד אומרים ש־150 אלף מבקרים בתשלום מגיעים אליו, ו־1,800 מותגים נפרסים על פני 141 אלף מ"ר. כרטיס ליום עולה 60 פרנק שוויצרי,

היריד הוא חגיגה של המומחיות שלנו במעקב אחר הזמן, ושל העידון ושנות ההכשרה הרבות שנדרשות ליצירת פריטים של יופי ודיוק. אך זו היתה גם חגיגה של עודף ושפע, של שעונים שקיימים רק כי הם יכולים, כמו מופעי חיות בקרקס. רבים מהם עבדו ברמות המורכבות ביותר כדי לבצע פעולות שהן מעבר לשימושיות: היו שם שעונים עם לוח שנה לאלף השנים הבאות, וכאלה שהציגו את שלבי הירח באזורי זמן שונים. היו פריטים כמו Aeternitas Mega 4 של פרנק מולר, שהורכב מ־1,483 חלקים ומכריז על שעות עגולות ועל כל רבע שעה בהשמעת רצף הצלצולים של הביג בן בלונדון. באירוע השקתו אמרו יוצריו שמדובר בשעון היד המורכב ביותר אי פעם וביצירת אמנות גרנדיוזית. נוסף על 36 "קומפליקציות" (נקראות בעברית גם מורכבויות) — קומפליקציה היא למעשה גימיק נחמד — השעון גם יראה את השעה. קומפליקציה נוספת היתה מחירו, 2.2 מיליון ליש"ט.

כאן בדיוק טמון המסתורין של השעון המודרני. בימינו, אף אחד לא קונה שעון שוויצרי, או כל שעון אחר, כדי לדעת מה השעה. השעה המוצגת בטלפון הסלולרי שלנו או בכל מכשיר דיגיטלי אחר תמיד תהיה מדויקת יותר מזו המוצגת בשעון, גם אם הוא המהונדס והמהימן בעולם. ובכל זאת, לתעשייה הזאת יש עדיין נוכחות בולטת בחיינו, מבעד לחלונות הראווה של החנויות בשדרות הקניות היקרות בעולם, עיתונים ומגזינים שורדים במידה מסוימת בזכות פרסומות לשעונים, ובלעדיהם נמלי תעופה ייהפכו לקונכיות ריקות.

השעונים המורכבים ביותר, שיוצאים במהדורה מוגבלת, נמכרים תמורת מיליון ליש"ט או יותר. יש להם רשימת המתנה, שכן העולם מכיל רק מספר מוגבל של אמני הרכבה שיכולים לייצר אותם, ואפילו הם לא הצליחו למצוא דרך להאריך את היום מעבר ל־24 שעות.

מדוע אנחנו ממשיכים לקנות את המכונות המהונדסות מדי והחוזרות על עצמן? מדוע כל כך הרבה אנשים משלמים כל כך הרבה תמורת פריט שהפונקציה העיקרית שלו עולה הרבה פחות כשהיא מגיעה במכשירים אחרים? וכיצד יכול להיות שתעשיית השעונים לא רק שורדת בעידן הדיגיטלי, אלא גם בונה מקדש של 16 אלף ליטרים של מי ים לסגידה למומחיות הנמשכת של אמנות מיושנת?

השעונים לא רק מורים על השעה, אלא הם אומרים גם דברים על עצמנו. התשובות לשאלות הללו טמונות במשיכה שלנו לפנטזיה קיצונית, באופן שבו אנחנו צורכים טקטיקות שיווק מסנוורות, ביכולת ההתרברבות חסרת המעצורים וחסרת הבושה שלנו, וביראת הכבוד המחודשת לאומנות בעולם הדיגיטלי.

 וייתכן שדבר מה נוסף משפיע עלינו — החשש שבקרוב נאבד את השליטה בהתקדמות המואצת של חיינו. כשהחלו ביצירת שעונים אנשים לא הכירו את הרעיון של לוחות שנה עמוסים ודדליין שאסור לפספס, שלא לדבר על מושגים כמו "זמן איכות" או "זמן לעצמי". הימים שלנו לא נשלטו בידי השעון. כיום, לאחר שהבאנו על עצמנו את סופת ההאצה חסרת השליטה, אנחנו נכיר תודה על כל מה שמעניק אשליה של שליטה, כמו שעון יפה שאפשר לכוון.

2. החדשנות משבשת את שוויץ

במאה האחרונה היינו עדים לשבירת מחסום הקול ולהמצאת השעון האטומי, שעון הרדיו, האינטרנט ושעונים מפוקסלים המוצגים על מסכי המחשב והטלפונים. ועדיין אף לא אחת מההמצאות הללו איימה על המעמד השליט של תעשיית השעונים השוויצרית. היצוא שלה שגשג אפילו במלחמת העולם השנייה; בעוד שאר אירופה עברה טלטלה קשה, המהימנות של שוויץ הנייטרלית בכל הקשור לזמן זכתה לחשיבות גדולה אף יותר. כך למשל אינטרנשיונל ווטץ' קומפני (IWC), יצרנית מובילה השוכנת על גדות הריין בעיר שפהאוזן, מכרה את הדגם Big Pilot גם לחיל האוויר הבריטי וגם לזה הגרמני. בעודם מנסים ליירט זה את זה, הגרמנים והבריטים הודו על המחוג הגדול של השעון, על הכתר שאפשר לתפעל גם עם כפפה ועל היכולת שלו להמשיך לתפקד גם בירידות חדות בלחץ האוויר.

השוויצרים, לא הפסיקו לעבוד. הם קנו את החברות הבולטות במדינות אחרות באירופה, הקימו גופי מסחר וקבעו תקנות שהעלו אף יותר את המוניטין של התעשייה בכל הקשור לאיכות ויושרה. במאה ה־19 הם נהפכו למומחים ביצירת מנגנוני ההפעלה השטוחים, שאפשרו את הפיכת שעוני הכיס המסורתיים לשעוני יד: שעון שענדו כמו צמיד היה פרקטי במיוחד בעת רכיבה על סוס. השוויצרים ניצלו במלואן עוד המצאות חדשות. תחילה החליפו בהתלהבות שיטות ישנות של כיוון ומתיחת השעון באמצעות מפתח במנגנון המודרני של הכתר — הידית המותקנת לרוב בסמוך לספרה 3. בתחילת המאה ה־20 הם גם שילבו את השיטות המקומיות המשובחות ביותר של עבודת יד עם המערכת האמריקאית החדשה של מכניזם המסוע.

כיום האיכויות הספציפיות שמאפשרות להגדיר שעון כשוויצרי צריכות לעמוד בהגדרות משפטיות נוקשות, שמפוקחות בקפידה כמו אלו המגדירות שמפניה או גבינת פרמזן (לפי המסורת, שהחלה ב־1890, ההגדרה היא "Swiss made" או רק "Swiss" ולא "Made in Switzerland"). כדי לזכות להגדרה כזאת, השעון חייב לעמוד במספר קריטריונים מחמירים:

1. בעל מנגנון שוויצרי, כלומר מנגנון בסיסי שמורכב מקפיצים ושיניים שגורמים לו לתקתק.

2. הכיסוי שעוטף את המנגנון מיוצר בשוויץ.

3. נבדק והוסמך בשוויץ.

הכל הלך כשורה עד שנות השבעים, אז פגע דבר מה בתעשיית השעונים בעלי המנגנון המכני המיוצר ביד. ככל שהעשור התקדם כך גברה ההערכה כי השוויצרים לא ימשיכו להראות לכולנו את השעה לנצח. בספטמבר 1975 "The Horological Journal", כתב עת של התעשייה שנוסד ב־1858, הכריז על "אבן דרך בהיסטוריית השעונים": את שער המגזין עיטרה תמונה של שעון טיימקס, שהמנגנון שלו התבסס על גביש קוורץ. כלומר השעונים כללו גביש קריסטל קטן שפעל בתדירות גבוהה וקבועה ונטען על ידי סוללה. האות הקבוע הועבר לאוסילטור (מתנד) אלקטרוני, מעגל חשמלי שמפקח על גלגלי השיניים שאחראים לתזוזת המחוגים. המנגנון הישן של מתיחה ואחסון אנרגיה בקפיץ בוטל באחת.

תנועת הקוורץ פעלה מאז שנות העשרים של המאה שעברה, אך הפיכת המנגנון למיניאטורי הושגה רק באבטיפוסים שיצרו בסייקו ובקסיו ביפן בשלהי שנות השישים. בתחילה המחיר היה גבוה מדי לצריכה רחבה, אך בזכות ייצור המוני בטיימקס ואצל יריבתה האמריקאית העיקרית בולובה ייצג השעון האלקטרוני שינוי בפילוסופיה — דוגמה לטכנולוגיה משבשת, הרבה לפני שהמונח הומצא. השעון הלא מתקתק בישר על שחר חדש של מוצרי צריכה המוניים המבוססים על טכנולוגיה. תזמון לפי מאית השנייה, בעבר נחלתם הבלעדית של הפיזיקאים והטכנאים, היה זמין כעת לכל, והשעון סימל באופן הטוב ביותר את המעבר הסיסמי מהעולם המכני לאלקטרוני. הזמן עצמו החל להבהב לעברנו מכל מקום. שום ביקור בתיאטרון לא היה שלם בלי הצפצופים כל חצי שעה מהשעונים שבקהל, צלצולים זירזו אותנו להגיע לכל פגישה.

אולם השעון היה מאז ומתמיד מחשב. ההיבט המרשים במיוחד אינו הופעת הסמסים והמיילים על פרק היד — היה ברור שזה יגיע בסופו של דבר — אלא היציבות שהפגין שעון היד המכני על רקע הופעתן של טכנולוגיות חדשות. לצד הסיבוכים האבסורדיים של השעונים החדשים ביותר, אנחנו מקבלים משהו שאנחנו כנראה מתעקשים להיאחז בו — אמונה שיופי ועידון הם המטרה עצמה, ושמשטח העבודה של המהנדס המיומן עדיין מוערך יותר מקו הייצור. שעון יפה ומתקתק מעניק לנו משהו בחזרה — משגר אותנו במידה מסוימת לזמן מדומיין שבו הזמן עוד היה חבר שלנו.